החיים, צריך לומר, לא חייכו לעברה של ר יקותיאל ארציאלי. איש העסקים הנודע יקותיאל ארציאלי, המכונה קותי, היה חסיד נאמן של האדמו"ר שלו. קותי היה נדבן בקנה מידה עצום, אשר לא אחת ולא שתיים היה משלשל את כל רווחיו לקופת המוסדות.

עד אותו בוקר, בוקר מר ונמהר. באותו בוקר חש ארציאלי שעולמו הולך להחרב עליו. העתון הכלכלי "קוסמוס" פירסם תחקיר ענק לפיו עסקיו של ארציאלי אינם כשרים בלשון המעטה. ההכפשות היו מחרידות ומבישות. אחרי שבועיים הוא התמוטט והובהל לביה"ח. הרופאים גילו לו את הנורא מכל. המחלה הארורה מקננת ביפתח, וצריך הרבה ניסים ותפילות.

רזה, רועד ועצוב, ניצב קותי מול האדמו"ר וביכה את מצבו. "אני יודע שהכל משמים כבוד הרב. אבל כאלה מכות חזקות, בתוך זמן קצר. המחלה מבהילה אותי... והתקשורת רומסת את כבודי."

האדמו"ר סימן לו לגשת אליו. "לך בני, עשה מה שביקשתי ממך ומן השמים ירחמו".

למחרת נפרד קותי מבני משפחתו. איש העסקים הנודע יקותיאל ארציאלי נחת בלונדון. הוא החליף את חליפת העסקים שלו בחליפה פשוטה, לבש חולצה לבנה מקומטת ועלובה, חבש לראשו קסקט צמר אפור ויצא לעשות... שנור.

הוא עבר מוילה לוילה, מחנות לחנות, הציג את אלבום התמונות של מוסדות האדמו"ר שלו וביקש צדקה. והוא אסף דולר לדולר, סנט לסנט. בלילות הוא נרדם מתחת לגשרים או בתוך מחסנים עזובים.

היו גם בזיונות מבישים ומרים. "נוכל, גנב, עז פנים" זעק לעברו מיליונר ברובע העסקים של לונדון. קותי רצה לבלוע את הקסקט ממבוכה. בשכונת היוקרה הוא ספג עוד חרפה פומבית. הגברת המבוגרת שפתחה לו את הדלת החליטה שקותי הוא הפורץ שניקא את ביתה. היא לחצה על כפתור סמוי, והגיעה ניידת משטרה עם שני שוטרים שכבלו בזריזות את השנורר קותי באזיקים.

אחרי שלושה חודשים אפופי בזיונות נחת קותי בניו-יורק ועם אותה חליפה מיושנת ביקש להכנס לאדמו"ר. "רבי, רבי", קולו נשנק. הוא התחיל למרר בבכי כמו ילד קטן, והרב מלטף את מצחו של חסידו הנאמן ולוחש לו "קותי יקירי, הגלות שלך נגמרה, הנח את התרומות על שולחני ורוץ לבית-החולים, תבקש שיעשו לך בדיקות חוזרות".

הרופאים היו המומים... הגידול נעלם כלא היה, שום שריד למחלה הממארת לא נמצא. העתון "קוסמוס" התנצל בפני ארציאלי על מסכת של השמצות ורכילויות ללא שום הוכחה עניינית.

במעמד חיתוך הסרט לחש האדמו"ר לקותי "בני חביבי, עכשיו נטפל בסקרנות שלך. נתת צדקה ביד רחבה, בשמחה ובמאור פנים, אבל בפנים עמוק בלב, קיננה בך אותה גאווה ארורה. את ניצוץ הגאווה הזה צריך היה לבער מן העולם. העתונות זינבה בך וביזתה אותך, כדי שתחזור בתשובה אך נשארת זקוף... אחר כך באה המחלה הנוראה. התמוטטת, אבל בלב עדיין קיננה בך אותה גאווה מטופשת. הביזיונות של הגלות, התחושה שאתה שנורר עלוב ומבוזה ספוג בזיונות וגידופים, הצליחה לעקור ממך את המחלה הארורה ביותר. הגאווה."

מקור: מתוך "השאלה. התשובה. העתונאי" - הרב קובי לוי