מספר רבי יצחק אלחנן גיברלטר ז"ל על מעשה חסד נפלא של הוריו:
הסיפור התרחש כשהייתי בן שש בערך. יום אחד הגיעה אישה לאמא כשכולה ממררת בבכי. האישה סיפרה שהיה לה דוכן בשוק הגדול שבו מכרה בדים לבגדי נשים. את הבדים היתה שומרת בתוך ארגז בדוכן והיתה נועלת את הארגז בכל ערב.
והנה בלילה פרצו לה את הארגז הסגור וגנבו לה את כל הסחורה. שנים רבות היא מנהלת את העסק ומעולם לא נגנבה לה הסחורה. האישה סיפרה בבכי, כי עתה נשארה חייבת כסף רב על הסחורה שלקחה בהקפה, ומעתה לא יתנו לה לקנות שוב סחורה בהקפה. היא אף נותרה מחוסרת כל, ופת לחם אין לה לתת לילדיה.
הייתי אז ילד, ועדיין לא למדתי בביה״ס על כן במשך היום הייתי ליד אמי בחנותנו. זכורני שהתפלאתי מאד, מה מצאה האישה לבוא לתנות צרותיה דווקא לפני אמי, הלא אין קירבת משפחה ביניהן.
מיד כששמעה זאת אמא מהרה לספר זאת לאבא. ובעיקר הדגישה שילדי האישה נותרו ללא פת-לחם. אבא עזב מיד את החנות והלך עם האישה לקנות סחורה חדשה בסיטונאות – כמות הסחורה היתה שווה לסחורה שקנתה תמיד כדי למלא את כל המחסן שלה בדוכן. אבא שילם במקום בעבור הסחורה והעביר לה את כל הסחורה לשוק.
לא היו בפי האישה די מילים כדי להודות על החסד הגדול שעשו איתה הורי, שהיו זרים לה עד למקרה הגניבה. נראה, שהיא שמעה שהורי הם בעלי צדקה גדולים ועל כן באה לשפוך את מר ליבה בפני אמא.
אבא יעץ לה שתשכור אצל אחד מבעלי החנויות שעל-יד השוק, מקום בחנותו להכניס שם את הסחורה בלילה לאחר סגירת השוק. כך קמה אותה אישה על רגליה והתפרנסה בכבוד, וכבר לא נצרכה לעזרת הזולת.
אמא בצדקותה ובפשטותה היתה הולכת לקנות בדים אצל אותה אישה. משלמת לה ואינה מזכירה ולו ברמז קל את אותה נתינה גדולה. מובן שהבדים שמכרה אישה זו לא היו הבדים היוקרתיים שיכלה אמא להרשות לעצמה לרכוש, אך בכל זאת אמא הסתפקה במועט.

מקור: מתוך זכרונותיו של רבי יצחק אלחנן גיברלטר ז"ל על אמו מרת פרומה גיברלטר ע"ה הי"ד