אהבתו לילדים לא ידעה גבול. במיוחד יתומים. "גם לי יש בת יתומה" הרהר.

בעשר אצבעות, בלוק אחרי בלוק מרצפת ועוד מרצפת, הוקם לו בית ספר קטן, וצריף עץ רחב ידיים ששימש כפנימיה. חברי המושבה המפא"יניקית העריכו מאד את הרב הצעיר שהביא למעונו עשרות יתומים ניצולי שואה, והעניק להם פינה חמה חיבוקים, ואהבה עד אין קץ. לאמיתו של דבר ביתו הפרטי היה בית הספר... וניחוח התבשילים העלה חן וסומק בפניהם של אומללים אלה, שידעו רדיפות ושכול.

העזר כנגדו, רוחמה, אף היא ניצולת שואה, מסרה נפשה למען אותם ילדים באותה נחישות כבעלה. היא היתה האמא, הוא האבא. וביחד הם שימשו כמיגדלור התקווה של יתומים קטנים אלה.

היתומים הללו היו למעשה ילדיהם, בבחינת כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

השנים נקפו, והרב נפתלי דוד ברניץ כבר גידל דורות של ילדים, רובם ככולם ילדים שחוו מצוקות, רדיפות, עוני, וחשו על בשרם סיכונים ומכאובים. שם במעונם המלטף של נפתלי דוד ורוחמה הם מצאו מזור, אור, וחופנים של תקוות לעתיד מוצלח יותר.

אבל נפשו של נפתלי דוד, עם כל השמחה והאהבה שהעניק ליתומיו, היתה דופקת ומבעטת באותו מסך ברזל אכזרי, שואלת וזועקת: "איפה רחלי שלי, איפה בתי בשר מבשרי?".

יש קול, אך אין עונה.

השנים נתנו בהן אותותיו, אם כי שמחת החיים לא פגה ממנו. כאיילה שלוחה הוא רץ לכל דבר מצווה. מנחם אבלים ומספידם, מבקר חולים ומברכם, משמח חתנים וכלות ורוקד לפניהם, משיא יתומים ודואג למגוריהם. המפא"יניקים אהבו אותו, והוא אהב אותם בנעימות שלו, בחן הנסוך תדיר על פניו, בעיני התכלת העמוקות, שכל כך נעים היה לצלול לתוכן. מלאך אציל נפש היה האיש.

ערב אחד, קצת לפני השקיעה, הגיע אליו נחמן שידלובסקי מזכיר המועצה המקומית, וביקש ממנו טובה.

"כבוד הרב, יש לי אחות חולה במחלה ממארת. היא נורא מיואשת ועצובה, לא מעלה חיוך על פניה. היא סובלת יסורי תופת ובקושי ישנה בלילות. עכשיו עלה על דעתה כי אין לה כמה מזוזות בביתה... ומי יודע אם הרב יתקין מזוזות אולי היא תבריא... ככה היא חושבת".

"מצויין, מצווה גדולה" שמח רב נפתלי דוד. הוא הושיב את נחמן שידלובסקי על כסא עץ מיושן במטבח ביתו, פתח את תיקו, ובחר חמש מזוזות מהודרות. הוא הושיטן לנחמן. אחר כך פנה וחיטט בארגז הכלים ושלף פטיש ומסמרים...

"לא צריך פטיש ומסמרים. מספיק המזוזות" הפטיר נחמן.

"חלילה" חייך הרב נפתלי דוד "אם עושים מצווה, עושים אותה מושלמת, איך אומרים-קומפלט, בלי שום חיסרון".

נחמן יצא למכוניתו עם המזוזות הפטיש והמסמרים. "אמתין לך במכונית" אמר.

אחרי 10 דקות יצא הרב נפתלי דוד ברניץ, כשהוא חבוש בחליפה מהודרת ובכובעו הגדול רחב-השוליים, חגיגי לעילא ולעילא.

"היי" שאל נחמן "שבת היום, הלוא אתה דומה לחתן ביום חופתו. מדוע?".

"כן" ענה לו הרב "מצוות מזוזה לא פחות חשובה משבת ומועד. וכמו שמכבדים שבת ומועד, יש לכבד מצווה זו בכסות נאה".

הם יצאו לדרך. הוא בכסות נאה, כובעו על ראשו, ובידיו המזוזות המהודרות, פטיש ומסמרים.

האשה החולה פתחה את הדלת. כוכבים נצצו בשמים.

"אנחנו בנים של הקב"ה" אמר לה "אנחנו מאמינים שהיסורים לטובה, והם בוודאי יחלפו, ולבסוף נזכה לבריאות שלמה, לשמחה לגאולה קרובה. דעי לך שמחלה, זו מחילה. כשהקב"ה רוצה למחול למישהו, הוא שולח לו מחלה קטנה, שיתעורר, שיחפש אותו, שיכיר אותו, שידבר אליו, כמו ילד שאיבד את אביו. והנה הם נפגשים".

ממילה למילה, משפט אחרי משפט, הוא נסך בה אור פנימי ושמחה, ותקווה לרפואה שלמה ולעתיד יותר מאושר.

"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה".

היא הביטה בו מכה במסמרים. מברך את ביתה ובעלה וילדיה. היא נפעמה מהדרת לבושו, כאילו זה יום חתונתו ויום שמחת ליבו. היא חשה שהוא נוהג בה כבוד רב כמו שהיה נוהג בבתו. בפעם הראשונה היא נתקלת ברב, בהדרתו, בפשטותו, בתמימותו, במאור פניו הקורן. בנעימות מילותיו המחיות, המשובבות נפש.

"אני נורא שמחה במזוזות... אני מודה לך מקרב לב, אני מרגישה שהן יוסיפו לי חיים ובריאות, שהן יוציאו אותי מאפילת המחלה אל אור ההחלמה".

"אמן" ענה הרב. והיא חייכה חיוך ראשון אחרי חודשים רבים של יסורי נפש וגוף.

בדרכם חזרה לעיירה כשהיו נחמן אמר "בינינו לבין עצמנו, המזוזות הן לא רופא, הן גם לא תרופה, למרות שיש להן חשיבות... וחוץ מזה היא חולה סופנית וקשה להניח שהמזוזות יבריאו אותה...".

"יתכן, ידידי ר' נחמן" השיב לו הרב "אבל הלילה היא תישן בשמחה. הלילה היא תרדם מאושרת יותר. זכינו ר' נחמן במצווה עצומה, נתנו לה לאחותך היקרה בת ישראל, לילה אחד של אושר עם תקווה ענקית לרפואה שלמה. היה שווה המאמץ שלי ושלך, כדי לגרום לנשמה של אשה יהודית, לילה אחד של אור ואמונה... שמח ידידי, שמח!".

"כבוד הרב" אמר נחמן "לא שאלת אפילו מה שמה של אחותי החולה".

"נכון, אין זה ממידת הצניעות לשאול אשה לשמה...".

"שמה רחל, כבוד הרב. שמה רחל בת סוניה, הרב יעשה לה מי שברך".

רקותיו של הרב נפתלי דוד ברניץ היכו בו. רחל בת סוניה-חיה, זו הלוא בתו. כאב עז פילח את רקותיו כאילו ברק שמימי חדר לליבו, והגעגועים לבתו העלומה בת ה-4 כמו היכו אותו בסנוורים.

"ר' נחמן ידידי, אתה לא תאמין, יש לי בת שנעלמה לפני 50 שנה אחרי מסך הברזל, שמה גם רחל, ושם אמה השם יקום דמה, סוניה-חיה".

נחמן שתק. המכונית נעצרה, הוא פתח את הדלת וסייע לרב נפתלי דוד להתייצב. הם לחצו ידיים בחמימות ונפרדו.

צועד לאיטו פנה הרב לכוון ביתו, והבחין במכתב אחד בתוך תיבת הדואר "לכבוד הרב נפתלי דוד ברניץ".

הוא קרע את המעטפה ושלף מתוכה דף שורות ובו אותיות ברוסית.

"אבא שלי אבא יקר ואהוב, לא שכחתי אותך אף פעם במהלך 50 השנים, אני זוכרת אותך היטב היטב. אני אפילו זוכרת את הלילה בו נמלטנו מן הנאצים. אני גם זוכרת קצת את אמא... ואני שמחה לבשר לך אבא, אבא שלי, שמסך הברזל הורם בעבורנו, ובחודש הבא אגיע אליך לישראל. אוהבת ומתגעגעת רחלי".