במידה מסויימת הוא נתפש כקוריוז, אבל ברבות השנים התברר שהקוריוז הזה הפך לדגל חברתי רב עוצמה. תנועת התשובה היתה אז בחיתוליה, אבל עם אופק בועט ויצירתי.

פעם לחזור בתשובה זה היה מהפך בוטה ומרעיד, היום זו כמעט אופנה.

ערב אחד ללא התרעה מוקדמת מודיע לי ר' אהרון אינגבר, שאם אני מעוניין, ויש לי זמן, כדאי וטוב שאסע בעוד שבועיים למלון "גלי-צאנז" בנתניה שם מתקיימות לאורך שבוע ימים הרצאות בנושאי יהדות. "בלי לחץ, אתה לא חייב לחבוש כיפה, לא יאכלו אותך. אתה שומע יהדות, נמאס לך אתה יכול להתניע ולחזור הביתה".

דחיתי את ההצעה באדיבות. לא מעוניין, אין לי זמן (עבודה, עבודה) וגם המימון לא התאים לי. "המימון עלי" התעקש ר' אינגבר.

כך התנהלו להן עוד כמה שיחות צנומות בנדון הנ"ל, הוא מציע ואני דוחה. הוא מלטף ואני מלוטף, אבל לא היה סיכוי ירוק שיוציא אותי מן הבועה הכל כך נוחה והצבעונית, לעבר עולם שלא הייתי מעוניין השם ישמור... להכיר.

והנה חולפים להם עשרה ימים, סמוך ונראה לפתיחת סמינר "ערכים" במלון "גלי-צאנז" נתניה, מצלצל הטלפון בדירתי, על הקו עורכת המוסף של העתון הנפוץ, הגב' יהב, ובפיה בשורה. "מר לוי נכבדי, החלטנו במערכת להטיל עליך משימה מרתקת ברמה של תחקיר. כל מה שעליך לעשות הוא לעטות על פניך הבעה של טיפוס מבולבל ולהיכנס אחר כבוד, לסמינר להחזרה בתשובה...".

נשמתי עמוק. לאן היא חותרת.

"אתה שומע, בנתניה מתקיים-מחרתיים-נר ראשון של חנוכה, סמינר מטעם אירגון "ערכים", במהלכו מתקיימות הרצאות שהן לא פחות ולא יותר שטיפת-מוח שעושים קומץ חרדים לקבוצת חילונים אומללים כדי למשוך אותם למאה שערים ובני ברק. בקיצור כפיה דתית לשמה. אתה תהיה הבלש, תחזור משם עם כתבת צבע עסיסית בת 3,000 מילים שתחשוף את השערוריה הזו... ואל תהיה לי אנמי, אתה יודע לצלוף, תכנס בהם בחרדים בלי חשבון. זו צריכה להיות כתבה שילקקו ממנה אצבעות. בקיצור הסמינר שלהם נפתח ביום ראשון בצהריים, ביום שלישי אחה"צ, מקסימום בלילה, אתה שולח את הכתבה עם מונית, זה הדד-ליין. העתון מממן לך שלושה ימים של סמינר, ועוד סכום שמנמן על הכתבה...". עד כאן דבר העורכת.

איי, איי, איי, אני מהרהר ביני לבין עצמי. ר' אינגבר מנסה לשדל אותי ללכת, ואני מתעקש. הוא מציע ואני דוחה. נדנדה. והנה מגיע רגע האמת. פתאום יש זמן, פתאום זה מתאים... למה לא? העתון משלם. אני בולש, מוריד 3,000 מילים עסיסיות ושלום על ישראל. ועוד מתפרנס לא רע, ולברכה. למזל שיהיה.

נסתרות דרכי ההשגחה העליונה. גם יונה הנביא רצה להימלט מן המשימה האלוקית להוכיח את אנשי נינווה, היו לו חשבונות, אך עצת ה' היא תקום. הוא נבלע במעי הדג ונפלט למשימתו בעל כורחו. אין עצה ואין תבונה כנגד השם. קשה לומר שהרגשתי בלוע במעי לווייתן, אך מה שברור, הונחתתי על חוף שלא תכננתי להגיע אליו.

היה זה יום חורף סוער. חנוכה. משבי רוח עזים שבאו מן הים איימו להסיט את מכוניתי סובארו 600 הקלילה מן הכביש, לא נעים, אפילו מסוכן. בלובי המלון זיהיתי כמה דמויות בוהמה מפורסמות שאף הן נקלעו לסמינר "ערכים", מרצונם הטוב. נרשמתי ותפשתי תנוחה באחת הכורסאות. לידי ישב איש גבוה, שחרחר שהחזיק ביד תיק ג'ימס-בונד. "נעים מאד שמי יהודה. אני מהנדס בוגר הטכניון...".

יהודה היה אינטלקטואל מבריק. אשתו היא זו שדחפה אותו להצטרף אליה. "נכנסה בה רוח תזזית לשמוע יהדות" אמר, "אז אני מלווה אותה כאן. אומרים שהסמינר הזה מסוכן, אני רק מקווה שנחזור בשלום. ואתה מה אתה עושה כאן יאנג-בוי" שאל.

במוצאי שבת, סוף סמינר "ערכים" נוהגים בוגרי הסמינר לספר את סיפורם האישי ומתארים את דרכם עד לסמינר. לילה וידויים. זה לילה ארוך וטעון בסערות ובחיבוטי נפש אדירים. אנשים רבים וטובים באותו לילה, צונחים ללא מצנח ממרומי האגו הפרטי והקריר שלהם, אל מצולות ים התלמוד, אל אלמוגי האמונה ומקבלים תעצומות נפש כדי לעשות את המהפך. סיפורים רבים מלווים באגמים של דמעות, בנהרות שוצפים של סליחות, ובנהרה של גילוי האור הפנימי, שהיה טמון בתוך בקבוק האוב של היצר הרע.

"אני עתונאי שנשלחתי לכאן לסקר את הסמינר. אני בלש מושתל של העתון הנפוץ במדינה...".

עשרות זוגות של עיניים נדהמות נתקעו בי, וסרקו את גופי במסרקות של מבטים.

"באתי לכאן כדי לכתוב כתבה בת 3,000 מילים חדות כתער, ולתאר לציבור קוראי העתונים את שטיפת-המוח שאתם המרצים החרדים עושים לעדרי הצאן החילוני המובל כאן כביכול לטבח. ביקשו ממני להיכנס עמוק עמוק בחרדים ואני ריבונו של עולם מודה לך שהגעתי לכאן. ואני באמת מתכוון להיכנס עמוק עמוק לעולם החרדי, לתורה הנשגבה מתת אלוקים, שלא לימדו אותנו, שלא יידעו אותנו. כן רבותי המרצים, עשיתם פה שטיפת מוח, יסודית מן הקצה לקצה. והיה לכם הרבה מוחות עכורים לשטוף, כמו המוח שלי למשל...".

העתונאי שחזר בתשובה במהלך סמינר "ערכים" היה סיפור עסיסי שהתפרסם מהר מאד, הן בסקטור החרדי, והן בשדות התקשורת. מספר שנים אחר כך זומנו אמא ע"ה ואני שאבדל לחיים ארוכים, לתוכנית אלקטרונית פופולרית וסיפרנו על ההשתלשלות. הרב אמנון יצחק שליט"א שמר את הסרטון הזה ושילב אותו באחת מן הקלטות של אירגונו "שופר", תחת משפט המחץ "הנה עתונאי, הלך לסמינר קובי, חזר יעקב".

זמן רב חלף עד שהתעשתתי ונרגעתי מן הרשמים והמסרים של הסמינר. התחבטתי קשות כיצד מסגננים לעתון את הסיפור. המערכת כבר הבינה עם מי יש להם עסק, אבל לא התנערה ממני. ההיפך, ענין אותם הפאן האישי והתהליך המהפכני שעברתי באותם ימים. הכתבה פורסמה, דם לא היה בה. הרבה אהבה והבנה והודאה היו בה.

ומכאן למעשה חל מהפך תפישתי-השקפתי בכל הווייתי כעתונאי, ככותב. הבנתי שהכתיבה אינה מיועדת אך ורק לשעשוע ולהעברת מידע. הכשרון להביע הוא מתת אלוקים, מקום שניתן לי להתגדר בו, כדי לעורר באחי מעבר לגדר נימים חבויים ורדומים של אמונה.

אף אחד איננו עלה נידף, אין אחד שאין לו שורש. גם אם בצוק העיתים הוא נתלש, או נעקר, אזי תורה מחזרת אחרי אכסניה שלה, ויש לכל תלוש נקודת הדבקה למקור.